מחשבות על חרדה
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
היא קיבלה הזמנה לארוחת ערב עם כמה אנשים שהיא לא מכירה היטב. כבר מהבוקר התחילו המחשבות: על מה אדבר איתם? מה יקרה אם אשב שם ולא יהיה לי מה להגיד? אולי ארגיש לא שייכת, אולי יראו שאני לחוצה? שעה לפני הארוחה היא שולחת הודעה שהיא לא מרגישה טוב ולא תגיע. כמעט מיד מגיעה ההקלה. לא צריך להתמודד, לא צריך להרגיש את המבוכה, לא צריך לחשוש ממה שיקרה.
וזה בדיוק מה שהופך הימנעות לכל כך חזקה.
אנחנו לפעמים מדברים על הימנעות כאילו היא חולשה או הרגל רע. אבל הימנעות היא קודם כול דרך להתמודד. וכאסטרטגיית התמודדות לטווח הקצר, היא יכולה להיות מצוינת.
משהו מעורר בי פחד, מבוכה, אשמה או חוסר ביטחון. אני מתרחק ממנו – והתחושה נחלשת. מבחינת המוח, הפתרון עבד.
אותו מנגנון יכול להופיע גם בעבודה. עובד יושב בישיבה עם רעיון שהוא רוצה להציע, אבל רגע לפני שהוא מדבר עוברת בו המחשבה: ומה אם זה רעיון טיפשי? הוא מחליט לשתוק. הישיבה מסתיימת והלחץ יורד.
או אצל נער שרוצה להצטרף לחברים אבל חושש שירגיש בחוץ או שלא יידע מה לומר. הוא מחליט להישאר בבית – וברגע שהחליט, החרדה נחלשת.
שלוש סיטואציות שונות, אותו מנגנון: נמנעתי – והרגשתי טוב יותר.
הבעיה בהימנעות היא לא שהיא לא עובדת. להפך. היא עובדת כל כך טוב בטווח הקצר, עד שהמוח לומד להשתמש בה שוב.
אם לא הלכתי לארוחה והחרדה ירדה, קל למוח להסיק שעשיתי נכון כשנמנעתי. אם לא דיברתי בישיבה ונרגעתי, השתיקה מקבלת חיזוק. אם נשארתי בבית במקום לפגוש חברים והרגשתי הקלה, בפעם הבאה יהיה אפילו קשה יותר לצאת.
כך פתרון קצר־טווח יכול להפוך בהדרגה לבעיה ארוכת־טווח.
זה בדרך כלל לא קורה בבת אחת. עוד מפגש שלא הלכתי אליו, עוד שיחה שדחיתי, עוד רעיון שלא אמרתי, עוד הזדמנות שלא ניסיתי. לאט־לאט החיים מתחילים להתארגן יותר ויותר סביב השאלה: איך אני נמנע מהתחושה הלא נעימה הזאת?
במקום סביב השאלה: איך הייתי רוצה לחיות?
ב-ACT לא מנסים לשכנע אדם שאין לו סיבה לפחד, וגם לא אומרים לו פשוט להתגבר. פחד, ספק, מבוכה ואשמה הם חלק מהחוויה האנושית.
השאלה היא מה אנחנו עושים כשהם מופיעים.
במקום לחכות שהפחד ייעלם ורק אז לפעול, אפשר לשאול: אם לא הייתי חייב להיפטר מהתחושה הזאת קודם – מה הייתי רוצה לעשות?
אולי ללכת לארוחה למרות המבוכה. אולי לומר את הרעיון בישיבה למרות הספק. אולי להצטרף לחברים למרות החשש.
לא מפני שהפחד נעלם, אלא מפני שהוא כבר לא היחיד שמחליט.
קבלה בהקשר הזה אינה כניעה. היא הנכונות לפגוש גם חוויה לא נעימה כאשר הניסיון להימנע ממנה מתחיל להרחיק אותנו מהחיים שאנחנו רוצים לחיות.
לא כל הימנעות היא בעיה. לפעמים להתרחק ממשהו הוא הדבר הנכון לעשות. השאלה היא האם אני בוחר להימנע – או שהפחד בוחר בשבילי.
ולפעמים שינוי לא מתחיל בכך שאנחנו מרגישים בטוחים יותר. הוא מתחיל בכך שאנחנו מוכנים לעשות צעד קטן גם כשאנחנו עדיין לא מרגישים בטוחים.