מחשבות על תקיעות ושינוי
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
פעם, בקרקסים ובמסגרות אילוף, נהגו לקשור פילים צעירים כדי שלא יברחו. הסיפור המוכר מספר שכשהפיל היה גור קטן, היו קושרים את רגלו ליתד באדמה. הפילפילון ניסה שוב ושוב להשתחרר, אבל לא הצליח. היתד לא זזה, ובשלב מסוים הוא התייאש והפסיק לנסות. שנים אחר כך, כשהוא כבר פיל בוגר, חזק ועוצמתי, הוא עדיין קשור לאותה יתד קטנה. עכשיו ייתכן שכבר היה יכול להשתחרר ממנה בקלות, אבל מול היתד הוא חוזר להיות אותו פילפילון. הוא לא בודק, לא מושך, לא מטיל ספק באפשרות שאולי היתד כבר לא באמת כובלת אותו. מה שכובל אותו עכשיו הוא לא רק החבל. זו גם המסקנה שלמד פעם: ״ניסיתי. זה לא עבד. אין טעם לנסות שוב״.
הסיפור הזה ממחיש היטב תופעה מוכרת בפסיכולוגיה שנקראת ״חוסר אונים נרכש״. במחקרים הקלאסיים של מרטין סליגמן ועמיתיו נמצא שכאשר בעל חיים חווה שוב ושוב מצב שאין לו אפשרות להשפיע עליו, הוא עלול בהמשך להפסיק לנסות לשנות את מצבו – גם כאשר כבר קיימת אפשרות לעשות זאת. אצל בני אדם זה כמובן מורכב הרבה יותר, אבל העיקרון מוכר: אם אנחנו חווים שוב ושוב שהמאמצים שלנו אינם משנים דבר, אנחנו עלולים ללמוד שאין לנו השפעה.
הבעיה מתחילה כשהמסקנה ״אין טעם לנסות״ מתרחבת גם למצבים שבהם אולי דווקא כן יכולה להיות לנו השפעה. אדם שחווה שוב ושוב דחיות בחיפוש עבודה יכול להפסיק להגיש מועמדות גם למשרות שמתאימות לו. נערה שניסתה שוב ושוב להשתלב חברתית ונפגעה יכולה להפסיק ליזום קשרים חדשים. ספורטאי שהתאמץ שוב ושוב ולא הצליח להשיג את התוצאה שרצה עלול להגיע לניסיון הבא כשהמסקנה כבר מוכנה מראש: ״זה ממילא לא ישנה״. במקרים כאלה, מה שמצטמצם הוא לא רק מה שאנחנו עושים – אלא גם התחושה שלפעולות שלנו יכולה להיות השפעה.
לכל אחד ואחת מאיתנו יכולות להיות ״יתדות״ כאלה: ״אין טעם לדבר, ממילא לא מקשיבים לי״, ״ניסיתי כבר להשתנות ולא הצלחתי״, ״אני תמיד נכשל כשזה חשוב״, ״אין לי באמת מה לעשות״. המשפטים האלה יכולים להרגיש כמו עובדות, אבל לפעמים הם התחילו מחוויה מסוימת, או מרצף של חוויות, שבהן באמת הרגשנו שאין לנו השפעה.
ניסיתי לדבר ולא הקשיבו לי, ולכן אני מפסיק לדבר. ניסיתי לשנות משהו ולא הצלחתי, ולכן אני מפסיק לנסות. ניסיתי שוב ושוב ולא ראיתי תוצאה, ולכן אני כבר לא מצפה שמשהו שאעשה ישנה. במובן הזה, מה שנלמד בעבר מתחיל לקבוע מראש גם כמה השפעה אנחנו מאמינים שיש לנו בהווה.
זו אולי השאלה החשובה באמת. לא האם ״הכול אפשרי״ ולא האם מספיק לרצות כדי להצליח. לפעמים קיימות מגבלות אמיתיות. לפעמים ניסינו משהו והוא באמת לא עבד. ולפעמים גם ניסיון נוסף לא ישנה את התוצאה.
אבל יש הבדל בין להכיר בכך שאין לנו שליטה על הכול לבין להגיע למסקנה שאין לנו השפעה על שום דבר.
ב-ACT אנחנו מנסים לשים לב לרגע שבו מחשבה כמו ״אין טעם״ או ״זה לא יעזור״ הופכת מכלי שמנסה להגן עלינו מאכזבה לכלל שמפסיק אותנו עוד לפני שבדקנו. אפשר לשאול: מה נמצא היום בתחום ההשפעה שלי? האם יש משהו קטן שאני יכול לעשות כדי לבדוק מחדש אם לפעולה שלי יש השפעה? ומה אוכל ללמוד מעצם הניסיון, גם אם התוצאה אינה מובטחת?
יציאה מתחושת חוסר אונים לא חייבת להתחיל במהלך גדול. לפעמים היא מתחילה בניסיון קטן שמחזיר לנו מעט תחושת השפעה. לשלוח קורות חיים לעוד מקום למרות הדחיות. לומר משהו שפעם כבר ניסינו לומר ולא נשמע. ליזום קשר למרות שחווינו בעבר דחייה. לבקש עזרה. לנסות דרך אחרת. לעשות צעד קטן בלי לדעת מראש אם הוא יצליח.
לא כדי להוכיח לעצמנו שהפעם הכול יהיה אחרת, אלא כדי לבדוק אם היתד באמת עדיין מחזיקה. כי לפעמים אנחנו כבר מזמן לא אותו פילפילון שמשך פעם בחבל והתייאש. אולי המציאות השתנתה, אולי גם הכוחות והאפשרויות שלנו השתנו. אבל כדי לגלות את זה, לפעמים צריך להסכים לנסות שוב.
ומה היתד שלך?