מחשבות על שחיקה
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
הוא קם בבוקר, מתארגן, מסיע את הילדים, עונה להודעות, מגיע לכל מה שצריך להגיע אליו. מבחוץ שום דבר מיוחד לא קרה. הוא עובד, נפגש עם אנשים, אפילו צוחק מדי פעם. אבל כשהוא חוזר הביתה, משהו בו פשוט נגמר. אין לו כוח לדבר, אין סבלנות, דברים קטנים מעצבנים אותו יותר מבעבר, ובסוף היום הוא בעיקר רוצה שלא יבקשו ממנו עוד שום דבר. אף אחד מסביבו לא היה אומר שהוא ״לא מתפקד״. וגם הוא לא. אבל הוא כבר לא מרגיש כמו עצמו.
קל לזהות שחיקה כשהאדם כבר לא מצליח לקום מהמיטה או לעבוד. הרבה יותר קשה לזהות אותה כשהוא ממשיך לעשות הכול.
מילואימניק שחזר מתקופה ארוכה של שירות יכול לחזור לכאורה בדיוק לחיים שעזב: לעבודה, למשפחה, לסידורים, לחברים. הוא עושה את מה שצריך, אבל מרגיש שהסוללה פשוט לא נטענת. הסבלנות קצרה יותר, הגוף עייף, קשה לעבור שוב מקצב אחד לאחר, ודברים שפעם היו פשוטים דורשים עכשיו הרבה יותר מאמץ.
גם נער יכול להמשיך להגיע לבית הספר, ללמוד למבחנים ולפגוש חברים, אבל להיות מותש, קצר רוח, אדיש לדברים שפעם עניינו אותו ולהרגיש שאין לו רגע שבו באמת אפשר להוריד הילוך. שלושה אנשים שונים. מבחוץ החיים ממשיכים. מבפנים משהו נשחק.
עייפות רגילה בדרך כלל מבקשת מנוחה. ישנתי מעט – אני עייף. הייתה תקופה עמוסה – אני צריך סוף שבוע שקט.
בשחיקה, לפעמים גם אחרי מנוחה אנחנו מגלים שהבעיה עמוקה יותר. לא רק חסרות לנו שעות שינה. משהו ביחסים שלנו עם החיים השתנה. אנחנו פחות סבלניים, פחות סקרנים, ודברים שפעם היו חשובים לנו מרגישים כמו עוד משימה. אנחנו עושים יותר דברים על אוטומט ופחות מתוך בחירה.
ולפעמים דווקא אנשים אחראים, מחויבים ומתפקדים יכולים לא לשים לב למה שקורה במשך הרבה זמן. הרי הם עדיין עומדים במשימות. כל עוד המכונה ממשיכה לעבוד, קל לחשוב שאין בעיה. אבל תפקוד הוא לא המדד היחיד. השאלה היא גם מה המחיר של התפקוד הזה.
כשאנחנו מרגישים שאנחנו לא מספיקים, האינסטינקט הוא לעיתים לעבוד יותר, להתאמץ יותר, להיות יעילים יותר. לוותר על עוד הפסקה, עוד ערב פנוי, עוד משהו שחשוב לנו. וזה יכול לעבוד לזמן מה.
אבל אם מקור הקושי הוא עומס מתמשך, חוסר גבולות או חיים שהפכו בעיקר לרשימת משימות, עוד מאמץ לא בהכרח יפתור אותו. לפעמים הוא רק מאפשר לנו להמשיך עוד קצת באותו כיוון. זו אחת הסיבות ששחיקה יכולה להעמיק מבלי שנבחין בה.
גישת ACT לא מציעה פשוט ״להוריד עומס״ או ״לחשוב חיובי״. היא מזמינה לעצור ולבדוק מה קורה בתוך דפוס החיים עצמו: מה אני ממשיך לעשות רק מפני שהתרגלתי? על מה אני מוותר שוב ושוב כדי להספיק? אילו גבולות אני לא מציב כי קשה לי לאכזב אחרים? ומה מתוך הדברים שאני עושה עדיין מחובר למה שחשוב לי – ומה כבר הפך לאוטומט?
לפעמים השינוי הנדרש הוא מעשי: פחות עומס, גבול בעבודה, מנוחה, שינוי סדרי עדיפויות. לפעמים הוא קשור לדרך שבה אנחנו מתייחסים לעצמנו – לציפייה להמשיך לתפקד כאילו אין מחיר.
ולפעמים הוא מתחיל רק בכך שאנחנו מפסיקים להשתמש במשפט ״אבל אני עדיין מתפקד״ כהוכחה לכך שהכול בסדר. כי שחיקה לא תמיד עוצרת אותנו. לפעמים היא פשוט גורמת לנו להמשיך ללכת – רק עם פחות ופחות מאיתנו בדרך.