מחשבות על ביקורת עצמית ופרפקציוניזם
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
פעם, בשיעור בפסיכולוגיה של הספורט, דיברנו על כישלונות. המרצה אמר משפט שנשאר איתי עד היום: בטבלאות הסטטיסטיקה של ספורט יש עמודה של ניצחונות ויש עמודה של הפסדים. אין שם עמודה שנקראת ״כישלונות״. זה נשמע כמו הבדל קטן במילים, אבל הוא לא. הפסד הוא משהו שקרה. כישלון הוא כבר תווית שאנחנו עלולים להדביק לעצמנו.
זה קורה לנו הרבה מעבר לספורט. לא התקבלתי לתפקיד שרציתי, והמחשבה הופכת מהר מ״לא התקבלתי״ ל״אני לא מספיק טוב״. נערה מקבלת ציון נמוך במבחן, ומהר מאוד מגיע ״אני גרועה במתמטיקה״. ספורטאי מפסיד בתחרות, ובמקום לחשוב על מה שקרה באותו יום הוא מתחיל לשאול את עצמו אם הוא בכלל ״בנוי לזה״.
בכל המקרים האלה קרה משהו אמיתי. הייתה אכזבה, טעות, הפסד או תוצאה שלא רצינו. הבעיה מתחילה כשאנחנו לוקחים את האירוע ומרחיבים אותו להגדרה של מי שאנחנו. ״נכשלתי במשהו״ הופך ל״אני כישלון״. ״הרגשתי חרדה״ הופך ל״אני אדם חרדתי״. ״לא הייתי טוב בשיחה הזאת״ הופך ל״אני לא טוב עם אנשים״.
הבעיה בתווית היא לא רק שהיא מכאיבה. ברגע שאנחנו מאמינים ש״ככה אני״, אנחנו מתחילים גם לחיות בהתאם. אם אני משוכנע שאני לא טוב עם אנשים, קל יותר להימנע ממפגשים. אם אני חושב שאני לא מתאים לתפקידים ניהוליים, ייתכן שלא אגיש מועמדות. אם אני מאמין שאני ״לא ספורטיבי״, אולי אפילו לא אנסה.
וכך משפט שאמור היה לתאר משהו שקרה לנו מתחיל לצמצם את מה שאנחנו מרשים לעצמנו לעשות.
אצל אנשים פרפקציוניסטים זה יכול להיות חזק במיוחד. טעות אחת לא נשארת טעות. היא הופכת לראיה. אם הייתי צריך להיות מצוין ולא הייתי, המסקנה עלולה להיות שמשהו בי לא בסדר. מכאן הדרך לביקורת עצמית קצרה מאוד.
ב-ACT מנסים ליצור קצת מרחק בין מה שקרה לנו, המחשבה שיש לנו על זה, ומי שאנחנו. לא כדי לשכנע את עצמנו שהכול נפלא ולא כדי להחליף מחשבה ״שלילית״ במחשבה ״חיובית״, אלא כדי לזכור שמחשבה היא לא בהכרח הגדרה.
יש הבדל בין ״אני כישלון״ לבין ״עוברת לי עכשיו המחשבה שאני כישלון״. במבט ראשון זה אולי נשמע כמו שינוי קטן בניסוח, אבל הוא מאפשר לנו לראות שהמחשבה נמצאת שם מבלי לתת לה להפוך מיד לזהות שלנו.
אפשר לעצור דווקא כשאנחנו שומעים את עצמנו אומרים ״אני כזה״, ולשאול: האם זה באמת מי שאני, או שזה משהו שאני חווה, מרגיש או עושה לפעמים?
ההבחנה הזאת לא מבטלת את האכזבה. הפסד עדיין כואב. טעות יכולה להיות משמעותית. לפעמים גם צריך ללמוד ממנה ולשנות משהו. אבל יש הבדל גדול בין לקחת אחריות על משהו שלא הצליח לבין להפוך אותו לפסק דין על עצמנו.
כי אפשר להפסיד בלי להיות כישלון. אפשר לטעות בלי להיות טעות. ואפשר לתאר את עצמנו, בלי להיכלא בתוך התיאור.