מחשבות על ביקורת עצמית ופרפקציוניזם
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
היא עומדת לשלוח מצגת שעבדה עליה כמה ימים. עוברת עליה בפעם האחרונה, מתקנת עוד מילה, מזיזה עוד שורה, בודקת שוב. ואז מגיע הקול: ״זה עדיין לא מספיק טוב״. היא פותחת שוב את הקובץ. אחרי עוד עשרים דקות מגיע קול נוסף: ״את מגזימה. פשוט תשלחי כבר״. ואז הראשון חוזר: ״כן, ותעשי לעצמך בושות״. אף אחד אחר לא נמצא בחדר, אבל בפנים מתנהלת ישיבה שלמה.
לרובנו יש דיבור פנימי שמלווה אותנו כמעט כל הזמן. הוא מפרש את מה שקורה, מעריך אותנו, מזהיר, משווה, מבקר, מעודד ולפעמים גם מפחיד. לפני שיחה חשובה הוא יכול לומר ״אל תגיד את זה, זה יישמע טיפשי״. אחרי פגישה הוא יכול להתחיל לשחזר: ״למה אמרת את זה? ראית איך הוא הסתכל עליך?״. ספורטאי שעשה טעות שומע ״שוב הרסת הכול״. נער שקיבל ציון נמוך יכול לשמוע ״ברור. אתה פשוט לא טוב בזה״. לפעמים הקול הזה נשמע כל כך טבעי, שאנחנו אפילו לא שמים לב שהוא קול. הוא פשוט נשמע כמו המציאות.
קל להפוך את הביקורת העצמית לאויב, אבל לעיתים יש בה גם כוונה מובנת. היא מנסה למנוע מאיתנו להיכשל, להידחות, להיראות לא מוכנים או לעשות טעות. אם אהיה מספיק קשה עם עצמי, אולי אשתפר. אם אבקר כל דבר מראש, אולי אף אחד אחר לא יספיק לבקר אותי. אם אדרוש מעצמי עוד קצת, אולי לא אאכזב. ולפעמים זה אפילו עובד. ביקורת עצמית יכולה לדחוף אותנו להתכונן יותר, להשקיע, לבדוק ולשפר. הבעיה מתחילה כשהיא הופכת לדרך היחידה שבה אנחנו יודעים להניע את עצמנו. כי אז גם הצלחה אינה ממש מרגיעה. אם הצלחנו, הקול אומר שיכולנו לעשות טוב יותר. אם נכשלנו, הוא אומר שזה מוכיח את מה שכבר חשב. ואם אנחנו שוקלים לנסות משהו חדש, הוא מסביר מראש למה עדיף לא להסתכן. בשלב מסוים אנחנו כבר לא רק מנסים לעשות טוב. אנחנו מנסים לא לתת לקול הזה סיבה לתקוף אותנו.
אחת המלכודות היא לנסות לענות למבקר הפנימי בכל פעם שהוא מופיע. ״אני כן מספיק טוב״. ״אני כן מסוגלת״. ״זה דווקא היה בסדר״. לפעמים זה עוזר, אבל לעיתים אנחנו מוצאים את עצמנו בתוך ויכוח אינסופי עם המוח. ב-ACT אנחנו מנסים משהו מעט אחר: לזהות את הקול כשהוא מגיע, בלי להיות חייבים מיד לשכנע אותו שהוא טועה. אפשר לשים לב: ״הנה שוב המבקר שלי אומר שזה לא מספיק טוב״, או ״הנה שוב הקול שמזהיר אותי שאני הולך להרוס את זה״. הקול עדיין שם, אבל עצם הזיהוי שלו יוצר קצת מרחק. אנחנו יכולים לשמוע אותו, להבין אולי ממה הוא מנסה להגן עלינו, ואז לבדוק אם אנחנו באמת רוצים לתת לו לקבוע מה עושים עכשיו.
בסופו של דבר, דיבור פנימי חשוב לא רק בגלל המילים שבתוכו אלא בגלל ההשפעה שלו על החיים שלנו. האם הוא גורם לנו להתכונן בצורה מועילה, או לבדוק עוד ועוד עד שאנחנו לא שולחים? האם הוא עוזר לנו ללמוד מטעות, או גורם לנו להפסיק לנסות? האם הוא שומר על סטנדרטים שחשובים לנו, או מציב רף שאף פעם אי אפשר להגיע אליו? אפשר לשאול: כשאני מקשיב לקול הזה, לאן הוא לוקח אותי? האם הוא מקרב אותי לאדם שאני רוצה להיות, או בעיקר גורם לי להצטמצם? המטרה אינה להיפטר מהמבקר הפנימי. כנראה שהוא ימשיך להגיע מדי פעם לישיבה. אבל אולי לא חייבים לתת לו תמיד לשבת בראש השולחן.