מחשבות על חרדה
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
הוא מתעורר באמצע הלילה ונזכר בשיחה שהייתה לו אתמול. פתאום מגיעה המחשבה: ״אולי אמרתי משהו לא במקום״. בתוך כמה דקות הוא כבר משחזר את השיחה לפרטי פרטים. איך היא הסתכלה עליו, למה היא ענתה ככה, האם היה שינוי בטון שלה. המוח מציע עוד ועוד שאלות, והוא מנסה לענות על כולן. אחרי חצי שעה הוא כבר לא עסוק בשיחה שהייתה. הוא עסוק במה שהמוח שלו אומר שאולי קרה בה.
אחד התפקידים של המוח הוא לחזות, להשוות, לזהות סכנות ולנסות לפתור בעיות. זו יכולת מופלאה. בזכותה אנחנו יכולים לתכנן קדימה, ללמוד מהעבר ולהתמודד עם מצבים מורכבים. אבל אותה יכולת בדיוק עלולה גם להכניס אותנו ללופ. עובדת לפני מצגת חשובה חושבת ״אני הולכת להתבלבל״. נער שולח הודעה בקבוצה ואף אחד לא מגיב במשך כמה דקות, והמוח מיד מציע ״הם מתעלמים ממני״. ספורטאי לפני תחרות מרגיש את הדופק עולה והמחשבה מגיעה: ״אני לא מוכן״ או ״שיט, מה קורה לי?״ המחשבות האלה לא חייבות להיות חסרות היגיון. לפעמים הן אפילו מתארות אפשרות אמיתית. הבעיה מתחילה כשאנחנו מתייחסים לכל מחשבה כאילו היא עובדה, או גרוע מכך – כהוראה.
אם המחשבה ״אני הולכת להתבלבל״ נתפסת כעובדה, המצגת כבר מרגישה מסוכנת יותר. אם ״הם מתעלמים ממני״ נתפס כאמת, אפשר להתחיל להתנהג כאילו הדחייה כבר התרחשה. ואם ״אני לא מוכן״ הופך לפסק דין, הספורטאי עלול להיכנס לתחרות כשהוא כבר עסוק במאבק עם עצמו. במובן הזה, המוח יכול להיות מנהל די גרוע. הוא מדבר הרבה, מגיב מהר, לא תמיד מחכה לכל העובדות ולעיתים נותן עדיפות לסכנה אפשרית על פני כל שאר המידע. אבל אותו מוח יכול להיות גם כלי מצוין. הוא יכול להזכיר לנו להתכונן, לשים לב, לבדוק, ללמוד ולתכנן. השאלה אינה איך לגרום לו להפסיק לחשוב. השאלה היא מי מחליט מה עושים עם מה שהוא אומר.
כשמגיעה מחשבה מטרידה, האינסטינקט שלנו הוא לעיתים להיכנס איתה לוויכוח. לבדוק אם היא נכונה, להוכיח שהיא לא נכונה, להרגיע את עצמנו או לחשוב עליה עד שנרגיש בטוחים. אבל לפעמים דווקא הניסיון לפתור את המחשבה נותן לה עוד יותר מקום. ב-ACT אנחנו מנסים לשנות את היחסים עם המחשבה במקום בהכרח לשנות את התוכן שלה. אפשר לשים לב: ״עוברת לי עכשיו המחשבה שעשיתי משהו לא בסדר״. או ״המוח שלי אומר לי שאני לא מוכן״. המחשבה עדיין שם. היא לא נמחקה. אבל נוצר הבדל קטן וחשוב בין לחשוב משהו לבין להיות חייבים לפעול כאילו הוא אמת.
המטרה אינה לשלוט במוח או להשתיק אותו. כנראה שגם לא נצליח. המטרה היא לאפשר לו להיות מה שהוא טוב בו – לייצר מחשבות, רעיונות, אזהרות ואפשרויות – בלי למסור לו אוטומטית את ההגה. אפשר לשאול: האם המחשבה הזאת נותנת לי כרגע מידע שימושי? האם יש משהו שאני צריך לעשות בעקבותיה? ואם לא – האם אני יכול לתת לה להיות שם ולהמשיך במה שחשוב לי? לפעמים המוח אומר ״אל תלך, אולי יהיה לא נעים״, ואנחנו הולכים. לפעמים הוא אומר ״אל תגידי את זה, אולי יחשבו שאת טיפשה״, ואנחנו בכל זאת מדברים. ולפעמים הוא אומר משהו שכדאי באמת להקשיב לו. החופש הוא לא בכך שהמוח מפסיק לדבר. הוא מתחיל כשאנחנו זוכרים שאנחנו יכולים להקשיב לו – בלי לתת לו תמיד להחליט.
שמעתי פעם משפט שמסכם את זה מצוין: ״המוח הוא המשרת הכי טוב בעולם, אבל המנהל הכי גרוע בעולם״.