מחשבות על תקיעות ושינוי
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
הוא רגיל להסתדר לבד. לא לבקש יותר מדי, לא להכביד, לפתור דברים בעצמו. במשך שנים זו אפילו הייתה תכונה שעזרה לו. אבל היום, כשמשהו מטריד אותו, הוא עדיין נסגר ומנסה להתמודד לבד. בת הזוג שלו מרגישה שהוא מתרחק דווקא כשהיא רוצה להתקרב. הוא יודע שזה קורה, אפילו מבין שזה לא עוזר, ובכל זאת ברגע האמת הוא שוב עושה בדיוק אותו הדבר. זה אחד הדברים המתסכלים בתקיעות: לפעמים אנחנו כבר יודעים שמשהו לא עובד, ועדיין ממשיכים לעשות אותו.
הרבה מהתגובות האוטומטיות שלנו התחילו דווקא כפתרונות טובים. משהו שעשינו עזר לנו להתמודד, להגן על עצמנו, להצליח או להימנע מכאב. והמוח, שמעדיף לא להמציא בכל פעם את הגלגל מחדש, למד: זה עובד. עובד שלמד במקום עבודה קודם שעדיף לא להביע דעה ליד מנהל ביקורתי יכול להגיע לארגון חדש, שבו דווקא רוצים לשמוע אותו, ועדיין לשתוק בישיבות. התנאים השתנו, אבל התגובה נשארה. גם ספורטאי שלמד במשך שנים שכאשר קשה צריך פשוט להתאמץ יותר, עלול להמשיך להגיב לכל ירידה בביצועים בעוד מאמץ, גם כשדווקא שינוי בגישה יכול לעזור יותר. שלושה מצבים שונים, אבל אותו עיקרון: המציאות השתנתה, והתגובה עדיין פועלת לפי מה שהיה נכון פעם.
אוטומטים הם לא תקלה. בלעדיהם היינו צריכים לחשוב מחדש על כל פעולה, כל החלטה וכל תגובה. הם חוסכים לנו זמן ואנרגיה. הבעיה מתחילה כשהמוח מפעיל תשובה ישנה בלי לבדוק אם היא עדיין מתאימה לשאלה הנוכחית. אני נמנע מעימות כי פעם עימות באמת היה מסוכן. אני לא מבקש עזרה כי למדתי שלהזדקק לאחרים זו חולשה. אני ממשיך לעבוד באותה דרך כי היא זו שהביאה אותי עד לכאן. אני אומר לעצמי ״ככה אני״, כשבעצם מדובר בדפוס שחזר על עצמו מספיק פעמים עד שהפך למוכר. וככל שהתגובה מוכרת יותר, כך היא גם מרגישה טבעית יותר.
כשמשהו לא עובד, הנטייה הטבעית שלנו היא לעיתים לעשות יותר מאותו הדבר. לחשוב עוד קצת, להתאמץ יותר, להחזיק חזק יותר, להימנע טוב יותר. אבל אם הדרך עצמה כבר לא מתאימה, עוד מאמץ לא בהכרח יקדם אותנו. הוא יכול אפילו להעמיק את התקיעות. לכן השאלה היא לא תמיד ״איך אני מצליח יותר במה שאני כבר עושה?״ לפעמים השאלה החשובה יותר היא: האם מה שאני עושה עדיין מתאים למציאות שבה אני נמצא היום?
אחד הדברים המרכזיים ב-ACT הוא היכולת לעבור מתגובה אוטומטית לבחירה. לא לבטל את האוטומט ולא להילחם בו, אלא קודם כל לזהות אותו. לשים לב: הנה שוב הרצון להיסגר. הנה שוב המחשבה שאסור לי לטעות. הנה שוב הדחף לעשות הכול לבד. ואז לעצור לרגע ולשאול: האם התגובה הזאת מקרבת אותי עכשיו לאדם שאני רוצה להיות, או שהיא פשוט התגובה שאני מכיר הכי טוב? לפעמים נבחר בדיוק באותה תגובה. לפעמים נגלה שהיא עדיין מתאימה. אבל לפעמים נוכל לנסות משהו אחר: לבקש עזרה, לומר מה אנחנו חושבים, לפעול למרות החשש, או פשוט לבדוק דרך שלא ניסינו קודם. שינוי לא מחייב למחוק את מה שלמדנו בעבר. הרבה מהדפוסים האלה נוצרו מסיבה טובה. הוא מתחיל כשאנחנו מבחינים שהשטח השתנה, ומרשים לעצמנו לעדכן גם את הדרך שבה אנחנו נעים בתוכו.