מחשבות על שחיקה
מאת מולי הלפמן | פסיכולוג (מ.ר. 186062)
במשך כמה שבועות הוא היה בתוך תקופה אינטנסיבית במיוחד. עבודה, בית, משימות, טלפונים, דברים שחייבים להספיק. הוא היה עייף, אבל המשיך. דווקא ביום שבו הכול נרגע, כשהמשימה הגדולה סוף סוף הסתיימה, הוא התעורר בלי כוח. הגוף כבד, הראש איטי, וכל מה שהוא רצה היה לישון. ״איך יכול להיות?״ הוא חשב. ״דווקא עכשיו, כשכבר עבר הלחץ?״
כשאנחנו נמצאים בתוך תקופה מאיימת או תובענית, הגוף והנפש יודעים להתגייס. אנחנו נהיים דרוכים יותר, ממוקדים במה שצריך לעשות וממשיכים לתפקד גם כשאנחנו עייפים. מילואימניק יכול להחזיק שבועות של עומס, חוסר שינה ואחריות, ולגלות את התשישות דווקא כשהוא חוזר הביתה. נערה יכולה לעבור תקופת מבחנים עמוסה, להמשיך ללמוד ולתפקד, ואז להרגיש שהיא מתפרקת דווקא ביום הראשון של החופש. ספורטאי יכול להתאמן חודשים לקראת תחרות חשובה, להחזיק את המתח עד קו הסיום, ורק אחר כך להרגיש עד כמה הוא מותש.
זה יכול להרגיש מוזר, אבל יש בזה היגיון. כל עוד אנחנו מרגישים שצריך להמשיך, המערכת ממשיכה לגייס משאבים.
הפיזיולוג הנס סלייה תיאר מודל קלאסי להתמודדות עם לחץ שנקרא General Adaptation Syndrome. הוא חילק את התגובה ללחץ לשלושה שלבים: אזעקה, התנגדות ותשישות.
בשלב האזעקה המערכת מזהה איום או דרישה ומתגייסת. בשלב ההתנגדות אנחנו מנסים להסתגל ולהמשיך לתפקד למרות הלחץ. זה השלב שבו אפשר לפעמים להחזיק מעמד הרבה יותר ממה שחשבנו. אבל אם העומס נמשך זמן רב והמשאבים נשחקים, יכולה להגיע תשישות.
המודל לא אומר שכל אדם עובר בדיוק את אותם שלבים באותה צורה, אבל הוא מציע דרך מעניינת להבין מדוע לפעמים התשישות לא מגיעה בשיא האירוע, אלא דווקא כשהמערכת כבר לא חייבת להחזיק את עצמה באותה רמת דריכות.
דווקא כאן יכולה להיכנס ביקורת עצמית. התקופה הקשה הסתיימה, ולכן נדמה שעכשיו אנחנו אמורים מיד לחזור לעצמנו. אם אין כבר איום ברור, למה אני עדיין עייף? למה אין לי חשק? למה אני לא מצליח לחזור לקצב?
אבל הגוף והנפש לא תמיד עובדים לפי לוח הזמנים שלנו. העובדה שהעומס החיצוני ירד לא אומרת שהמערכת כבר התאוששה ממנו.
ולפעמים אנחנו עושים בדיוק את הדבר שמקשה עליה להתאושש: מנסים מהר מאוד לחזור לקצב הקודם. ״די, זה נגמר״. ״צריך להתאפס״. ״אין סיבה להיות ככה״. כלומר, גם את ההתאוששות אנחנו הופכים לעוד משימה שצריך להצליח בה.
אולי השאלה אינה ״למה אני קורס עכשיו?״ אלא ״מה עבר עליי בתקופה האחרונה, ומה אני צריך עכשיו כדי לחזור לעצמי?״
לפעמים צריך שינה ומנוחה. לפעמים צריך להוריד עומס, לחזור בהדרגה לשגרה, לדבר על מה שהיה, או פשוט לתת לגוף ולראש זמן לעבור ממצב של דריכות למצב רגיל יותר.
גם כאן גישת ACT מציעה קודם כל לשים לב למה שקורה, במקום מיד להילחם בו. להכיר בכך שעייפות, ריקנות או חוסר חשק יכולים להופיע גם אחרי שהסכנה או העומס כבר חלפו, ולבדוק מה תהיה עכשיו פעולה מועילה ולא רק מהירה.
כי לפעמים העובדה שהצלחנו להחזיק מעמד בזמן הלחץ לא אומרת שלא שילמנו עליו מחיר.
ולפעמים דווקא כשהכול נרגע, הגוף מרשה לעצמו סוף סוף להגיש את החשבון.